ובלילה חלמתי חלום..
שאני ואחי נוסעים רחוק.. והולכים לאיבוד וכבר מחשיך
ואין לנו מושג איפה אנחנו בכלל.. זה נראה כמו כפר עויין
ואנחנו מחליטים להתפצל.. הוא נשאר שם מתחבא באחד הבתים..
ואני מסתובבת על עקבותיי ונוסעת חזרה..
מסביבי שדרה ארוכה של עצים סוככים מעל.. ועוד חושך וחושך גדול
אני מחליטה שמסוכן להמשיך ככה
ולפתע רואה מבנה ענק עתיק.. שנראה כמו אחוזה או בית מלון
אני מוצאת דלת.. (שלא אמצא אותה שוב כל החלום) ונכנסת..
ואכן זה סוג של בית מלון מאוד עתיק בנוי מאבנים גדולות..
דלתות עץ חומות כהות.. ואווירה חמימה.. ואני רואה משרתים בחליפות מיוחדות..
הם לא מדברים את השפה שלי ואני מחליטה להכנס לשרותים..
אני מסתתרת שם וחושבת מה לעשות..
ואז לפתע אני מבחינה בטלפון חוגה תלוי על הקיר.
אני מתקשרת ל 144 ומבקשת שיקשרו אותי למספר בבית..
כשאבא עונה אני מסבירה לו שהוא חייב לבוא מהר לאסוף אותי משם
ולהציל את אחי גם, כי הלכנו לאיבוד.. אני מסבירה לו איך נסענו
ואומרת לו שאני ליד בית המלון העתיק הגבוה על הגבעה בצידי הדרך..
ואז אני יוצאת מהשרותים ומנסה להתחמק חזרה החוצה
המסדרונות צרים ואין בהם דלתות רק מדרגות
ואני כבר לא זוכרת מאיפה נכנסתי.. אבל יש אווירה חמימה ונעימה
במלון הזה ואני מחליטה להסתובב קצת בזמן שאני מחפשת את היציאה
שטיחים מקיר לקיר.. מסעדת גורמה עם מעט אנשים..
מוסיקת רקע שקטה מתנגנת.. חום מתנורי הקיר...
חשיכת ערב כזאת.. סטייל מסדרונות ימי הביניים.. אווירה מכשפת..
וכל העת אינני מוצאת את דלת היציאה..
אני מביטה החוצה דרך חלונות הזכוכית.. ורואה את העצים מתכופפים עם הרוח..
החנייה ריקה ממכוניות.. אבא שלי עוד לא בא..
אני מרגישה בתוך בועה.
וכל העת אני חוששת שאחד מעובדי המלון ישים לב שאני לא שייכת
ולא מדברת את שפתם, שפת המיעוטים.. וגורלי יהיה מר.
מין מתח באוויר מטריד את מנוחתי וכל העת אני לא מבינה איפה הדלת שממנה נכנסתי..
כל פינה ומסדרון ומדרגות וחדר נראים לי הדרך.. ואני ממשיכה לטפס
ולעלות ולהביט החוצה דרך החלונות האטומים לראות איפה אני נמצאת ביחס
למראה שמשתקף בחוץ.. ואז אני מבינה שהגעתי ממש ממש רחוק
ועמוק בפאתי המלון.. הסתבכתי לגמרי ועכשיו אני על ראש הגבעה
על הגשר ליד הבריכה והספא..
החנייה כבר נראית כל כך רחוקה.. הדלתות שאני עוברת נטרקות ואי אפשר
לפתוח אותן מהצד השני.. אני במבוך שלא נגמר.. מבוך שעולה לשמיים..
אני רואה את האגם שהיה למטה כבר ממש קטן.. וחושבת לעצמי..
שבמלון המוזר והענק הזה ראיתי רק אורחים ספורים.. איפה כולם?!
ולמה אני לא מוצאת את היציאה?!
אבא שלי לעולם לא ימצא אותי ככה..
ואז נזכרתי בשורות השיר האהוב עליי ביותר
ששמעתי באוזניות מאז שהייתי בת 10 בערך.. "הוטל קליפורניה"
על בית מלון, שברגע שנכנסת אליו
אתה כבר לא יכול לעזוב.
ואז התעוררתי בבהלה.
2 תגובות:
הצצה מרתקת אל תוך הראש של מיטל..
תת ההכרה נפתחת כמו מניפה..
במרחק של שנה שלמה מהחלום
כשאני קוראת אותו עכשיו
אני מבינה שחלמתי את גיל 40
ואת ההשלמה שבאה איתו
שהמסלול שלנו רק הולך למעלה..
כל קשר או קירבה לקרובים לנו ביותר
רק הולך ומתרחק..
הפרידה היא טיבעית.
ה"כליאה" הזאת בתוך הגוף שלנו
שממנו אין יציאה..
רק עם מדרגות הגיל מסתבר.
הרוטינה החוזרת על עצמה,
המקום החמים אך החנוק שאנחנו
לא מאפשר חזרה אחורה
אלא רק קדימה
בהתרחקות מהמוכר
מהעוגן.
עויינות החיים והסכנות
הולכות תמיד איתנו בלב,
והשאיפה למקום מסתור
מהסכנות.
תת מודע מרתק
שמופעל על אוטומטי
ברגע שאנחנו צוללים לרגע השינה.
מדהים.
הוסף רשומת תגובה