התבגרות.

מי היה מאמין...
בטח לא אני.

אתמול היה יום פתוח בגנים
כדי שהורים יתרשמו מהם לפני ההרשמה של שנה הבאה.
אז ניצלתי את המומנטום, למרות שגפן ישאר באותו הגן גם בשנה הבאה..
להציץ בפינת הנוסטלגיה: גן ילדותי הרחוקה.
אז כן.. הוא עדיין קיים, עומד ושורד
אך גם נראה כמו שריד של 40 שנה.
ישן, מוזנח, מתפרק.. נו.. עם אישיות, עם אופי.
הסתובבתי שם ולא האמנתי שאותם צמיגים משנות ה 70
שהיו מקשטים את הגנים של פעם נשארו באותו מקום.
אותם כסאות שישבתי עליהם, אותם ספסלים עתיקים מפיברגלס..

אפילו הזיכרון הנוראי של חדר התיקים.. עדיין קיים.
היה חדר כזה שכולו ווים על הקיר עם השם של כל ילד
לתלות את התיק בבוקר..
שם הבנתי לראשונה בחיי שאני לא מרכז היקום.
ואני חלק מפס ייצור אנושי.
חוויתי את המשבר הנרקסיסטי הראשון בחיי,
ולדעתי הדיכאון התחיל משם.
זה כמה חכמה ועמוקה הייתי כבר בגיל 5.
מלא שכל.. מלא.. מלא שכל יש בראש הזה.. היו אומרים עליי,
מה שעכשיו כבר אומרים על הבן שלי והוא רק בן 3 !
אבל רגע.. סטיתי מהנושא..

הסתובבתי שם עם גפן
כשבראשי חולפות תמונות בערפל אפור כזה מהעבר
ניסיתי נורא להיזכר בחוויות, אבל רק דברים בודדים הבליחו..
ואז הסתכלתיו עליו וחשבתי לעצמי:
איזה ניצחון!
אם רק היתה יודעת הילדה הקטנה שהייתי
עם החוויות הקשות שעברה
שאשרוד (כמו הגן הזה)
ויום אחד יהיה לי ילד
שאגיע איתו בדיוק לאותו הגן..
היא לא היתה מאמינה.
אם רק היה אפשר להגיד לה כבר אז:
היי.. הכל יהיה בסדר.
אז אולי לא היה לה כל כך קשה.

ועם תחושת הניצחון
ולמרות תחושת הניצחון, יצאתי משם מובסת.
לא.. לא רציתי שגפן יהיה שם..
מגיע לו גן חדש ויפה.. ללא משקעים של אמא או בכלל..
ובכלל בעבר.. לא ממש כדאי לחטט
כדאי להשאיר אותו שם
בגלל זה הוא נקרא ככה.. כי הוא כבר עבר.
ותודה לכך.